כאשר אנחנו מדברים על פוסט טראומה , אנחנו מדברים על אירוע חד פעמי  ,טריגר שחדר לפחדים העמוקים שבנו ,עורר אותם ,
וערער את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו , ערער את עולם הערכים שלנו או במקרה של פגיעה באחר פגע במרקם הבסיסי שיש בינינו לבין האחר .
כשאנחנו מעורערים ,ההבנה היא שהאופן שבו תפסנו את המציאות עד לאותו רגע , כבר לא מחזיק ,אנחנו לא מצליחים לתפוס את המציאות באופן קוהרנטי שניתן להסביר אותו וכך אנחנו מתמודדים עם תגובות רגשיות שלא הכרנו , כמו פחד משתק ,חוסר יכולת לצאת מהמיטה, ניתוקים או פלאשבקים

אנחנו מתמודדים עם שבירה של האופן שתפסנו את המציאות ואת עצמנו עד כה.
בפועל אם נפגענו מהאחר אנחנו זועמים ומאשימים את האחר ואת העולם בכך שמציאות כזאת  אפשרית בה ואם פגענו באחר אנחנו אכולים מאשמה על פגיעה בו ועל העולם שזאת המציאות הקיומית בו.
הצורך הראשוני שעולה בנו הוא לחזור לביטחון הידוע והמוכר , בשלב מסוים אנחנו מבינים שהביטחון הישן כבר לא יחזור וכך אנחנו מחפשים לתפוס ולהבין את המציאות מחדש.
 
המוכנות לקחת אחריות

החוק שמתאר את תפיסת המציאות בבודהיזם הוא חוק התהוות תלות הגומלין
שפשיטות אומר שכל דבר תלוי בקיומו של האחר ומתוך כך כל אירוע שמתהווה ביני לבין האחר הוא הכרחי ומטרתי לתהליך הצמיחה והגדילה שלי ושל האחר .
כלומר בהכרח יש לנו חלק ואחריות בכל התנסות בקיומנו ובהכרח משמעות הקשר ביני ובין האחר הוא קשר שיגדל יפתח ויצמיח את שנינו.

מהי אחריות שאינה אשמה ?

במבט ראשון חוק התהוות הגומלין יכול לעצבן אותנו , בין אם אני הקורבן או הפוגע (שבדר"כ מרגיש גם הוא קורבן)
איך זה יכול להיות קשור אלי או באחריותי , ההתנהגות של האחר ,או האופן שבו העולם הזה פועל ?
החלק בנו שלא מסכים לקחת אחריות בדר"כ , זה הדימוי העצמי החושש מפגיעה בו או שהאחריות תמוטט אותו.
בדר"כ התגובה הזאת היא בלבול בין אשמה לאחריות.

אחריות אומרת יש לי חלק במה שקורה יכול להיות שהחלק הזה הוא פן באישיות או בתגובתיות הרגשית שלי. יכול להיות חלקי באופן בו אני תופס את המציאות כחלק מקולקטיב ויכול להיות שזה מבקש לקחת אותי לצעד הבא שלי ,לדחוף אותי להסתכלות חדשה על המציאות כמו  להעריך את חיי יותר.

אחריות היא התבוננות שמאפשרת ערך ומשמעות מחודשים.

אשמה בניגוד לאחריות היא הלקאה עצמית או האחר ובאה לידי ביטוי בתיעוב ,כעס וחוסר אונים
אשמה משאירה אותנו חסרי כוחות ,ללא יכולת להתמודד ולצאת מהשבר הזה למקום חדש. ויותר מכך ,פעמים רבות אשמה תחפור לנו בור עמוק יותר שיקשה על האפשרות שלנו לקום מהמשבר.

ההתמכרות לרגש

אחת המלכודות הבולטים בפוסט טראומה הוא התמכרות לרכבת הרים הרגשית .
הנטייה הבסיסית שלנו היא להאמין למה שאנחנו מרגישים ,אם לדוגמא  אני מרגיש פחד, שמחה או עצב אז המציאות מפחידה, שמחה או עצובה .
הסיבה לכך נעוצה בעוצמה של הרגש והיכולת שלה לחדור אותנו עד לרמת התא.

בפוסט טראומה :הנפש בניסיונותיה לשרוד את המצב החדש גורמת למנגנוני ההגנה: דחיה, התעלמות ,או מה שמכונה בימינו לחפור (להיצמד ,להיקשר) לפעילות יתר.פעילות היתר גורמת לנו להיאבק נגד הפחדים שעולים בנו ודווקא המאבק בפחדים מגביר אותם.
וכך במידה בה אנחנו מנסים להילחם במחשבות  כך זה  צועק בנו ומרים את הראש .
האמון ברגש ועוצמתו גורמים לנו להרגיש משמעות ולהרגיש חיים.

עד כמה שאנחנו סובלים מהמצב הנפשי ,אנחנו גם מתמכרים למצב הריגשי הזה בגלל הרושם העז שהוא מותיר בנו. ואנחנו לא מוכנים להרפות ממנו.
חלק מתהליך הריפוי הוא לזהות את רכבת ההרים הזאת ולהיות מוכנים לרדת ממנה גם במחיר של ריקנות.
 
 יש אפשרות לריפוי

אז איך יוצאים מפוסט טראומה לקיום בריא ?
היציאה תלויה בהבנה שתפיסת המציאות ששירתה אותנו כבר לא עובדת,היא לא יכולה להסביר לנו את מה שעברנו ולכן אנחנו אומרים לעצמנו בקול
שחסר לנו דרך להבין את המציאות באופן כזה שנוכל להרגיש בטוח שוב,העמדה הזאת תאפשר לנו עמדה של התמסרות לתהליך של שינוי וריפוי
 
הדרך הבודהיסטית תציע לנו תחילה למצוא מקלט בתודעה השקטה
להיאסף למקור בטוח המיוצג ע"י הנשימה הטבעית ובהמשך תציע לנו מצע דרכו נוכל לזהות מה בתגובה , בתפיסה פוגע בנו .
במקביל התרגול יעזור לנו לבסס תפיסת מציאות שרואה את משמעות הקשר ביני ובין האחר
ומתוך כך את היכולת לסלוח ולהכיר תודה לעצמי ולאחר
 
היכולת לסלוח

כשאנחנו מתחילים תהליך ריפוי אנחנו מזהים מהר מאד את אי היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר,
לעיתים זה ינבע מתוך סולם ערכים מוסרי שבו התנהגותנו או התנהגותו של האחר אינה עומדת בקו אחד .
נחשוש שאם נוותר על אמות המידה שלנו נוותר גם על עצמנו ונסכים לקבל מציאות שהיא בלתי אפשרית לקבלה .

האפשרות לסלוח יכולה להתהוות רק במידה שאני יכול לזהות ולראות קשר מוחלט ביני ובין האחר ,
אם אני רואה את הקשר ,את הכרחיות הקשר ומה כל אחד מאיתנו הביא למפגש המשותף באופן טיבעי אוכל לשחרר את הכעס על עצמי והאחר .
ראיית הקשר יכולה להתקיים בתרגול המדיטציה .

היכולת להכיר תודה

הנטייה שלנו כבני אנוש היא להתמקד במה לא עובד , להתבוסס ,להיצמד לרגשות שלילים
כשאנחנו מתערערים ברגע הראשון אנחנו עומדים מול אי הידיעה והנסיבתיות של האירוע
וברגע הבא מתוך צורך בוודאות אנחנו שופכים על הסיטואציה שלל פרשניות פוגעניות שגם פוגעות בנו .

האומץ הוא במוכנות רגע לשהות בלא נודע ולהודות בכך שאני לא יודע מה באמת קורה כאן,
ולהשעות את הפרשנות "הרעה" ולראות מה מתהווה מתוך הסיטואציה ,ההתמודדות הנוכחית,
כדי להכין את הקרקע לאפשרות הזאת חלק מתהליך הריפוי הוא לתת תוקף לכל מה שבי מזהה את המתאפשר ,
לכל מה שבי מזהה את התהליך את הלמידה ,את הטוב.
לכדי תפיסת מציאות שבה אין כוונת זדון כלפי ומבקשת את הטוב עבורי
 
היכולת להתחרט

כאשר אנחנו מתבוננים על הפעולות שלנו , לאחר שעברנו את תהליך הסליחה והכרת הטוב
עדין ,אנחנו מתחרטים על מעשינו .

מהי חרטה ובמה היא שונה מאשמה ?
אשמה כפי שהגדרנו מקודם היא הלקאה עצמית ,זעם המופנה פנימה או החוצה ללא היכרות והבנה של מה מנהל את המערכה
חרטה הוא תולדה של איסוף תודעתי בו ראית שוב ושוב עד כמה תגובה מסוימת פוגעת בך ובאחר לכדי כך שמשהו עמוק בך נעצב ומתגבש לכך שלא תגיב כך יותר.

חרטה היא צער עמוק ונקי שמוליד בנו החלטה לא לנהוג כך יותר, וסולל את הדרך לאפשרות להתחיל מחדש .
 
לסיכום
ישנו משפט  שאומר" אנחנו ישות מתפתחת במסע התנסות אנושי "
הדרך להיחלץ ממשברים נפשים היא בהכרה הולכת וגוברת בזהות המתפתחת שעוברת התנסות אנושית
על פני זהות אנושית שמזדהה עד כלות עם רגשותיה ומחשבותיה .
הדרך הבודהיסטית מפרקת את ההזדהות עם החוויה הקשה ומחברת אותנו לזהות הרואה את ההתמודדות
כחלק מההתנסות האנושית ומכך את היכולת לצמוח ולגדול מכל משבר.



© כל הזכויות שמורות – שמחה גודסי
טיפול בפוסט טראומה בכפר סבא (גבול הוד השרון) דרך מידטציה בודהיסטית